אני ליאת, והיום אני מודה שהייתי שמנוֹפובּית. עד לפני כמה שנים לא יכולתי לראות אנשים עם עודף משקל. צמד המילים "עודף משקל" היה קשה לי, והיה לי הרבה יותר קל לומר "שמן" או "שמנה". אם הייתי רואה ילדים שמנים, הייתי מרחמת עליהם ועל אמא שלהם. הייתי בטוחה שהחיים שלהם יהיו קשים ובלתי ניתנים להגשמה רק בגלל שהם שמנים.
האמונות שהיו לי לגבי אוכל ומשקל
כל חיי האמנתי שלאכול זה דבר נורא, כי זה מביא להשמנה, ואסור בכלל להנות מאוכל. כמו הרבה הורים שאומרים לילדים שלהם "לא לאכול ממתק, זה רעל", גם אני לא הכנסתי ממתקים הביתה. היה לי קל להשתמש במשפט הזה כל הזמן מול הילדים שלי – "אויבים לא מכניסים הביתה".
הייתי בטוחה שאם אמנע מהם ממתקים, זה יעזור לכולנו להיות רזים, ואם נהיה רזים נהיה יפים, חכמים ומוצלחים. אפילו את הילדים שלי, שהיו עם עודף משקל (לא באמת), לא יכולתי לראות כמו שהם, כי רציתי שלא יסבלו כמו שאני סבלתי. כשאני מסתכלת על תמונות ישנות, אני מבינה שלא באמת הייתי שמנה, פשוט ליד אחותי הרזה 😊 הייתי נראית כך.
הורים מתגאים בילדים היפים, הרזים והמצליחים שלהם, כאילו אנחנו צריכים אישור מהסביבה שהילדים שלנו בסדר. אני הרחקתי לכת ולקחתי את הבן שלי לדיאטנית בכיתה ד', כי חשבתי שזה הדרך להבטיח שיצליח להתגבר על האוכל וידע לשלוט בו. לא חשבתי אז על פיתוח הביטחון העצמי והחוזקות שלו ובמקום זה התמקדתי במשקל.
קבלה של כל ילד כפי שהוא
היום, אחרי שלמדתי את שפת האכילה של איילת קלטר, אני מבינה שאנחנו לא יכולים ולא צריכים לתקן את הילדים שלנו. אנחנו, כהורים, לא יכולים להחליף את ה-DNA שלהם, ולכל ילד יש את מבנה הגוף שלו. בדיוק כמו שלא אצום עד סוף ימיי כדי להיות רזה כמו אחותי, כך אין לי צורך לחייב את עצמי או את הילדים שלי לשנות את הגוף שלהם על פי אידיאלים שנכפים עלינו.
חשוב שנשים לב איך אנחנו מתנהגים מול הילדים שלנו. אם אנחנו כל הזמן מדברים על המשקל שלנו, אם אנחנו מודדים את עצמנו ומשדרים להם רגשות של שמחה או עצב על פי המשקל, הילדים שלנו ילמדו לשפוט את עצמם לפי אותו קריטריון. כשהם רואים אותנו שמחים כי רזינו או עצובים כי עלינו במשקל, הם לומדים ששמחה ואושר תלויים במשקל הגוף שלנו. אנחנו צריכים להבין שהמשקל לא קובע את הערך שלנו.
למדתי שהסיסמאות כמו "להיות שמן זה לא בריא" נובעות ממקום של פחד ולא באמת קשורות לגנטיקה שלנו. במקום לדאוג כל הזמן לאוכל ולשוחח על דיאטות ושמירה על משקל, אנחנו צריכים לשחרר את הילדים שלנו ולקבל אותם כפי שהם. כל ילד הוא ייחודי, עם תכונותיו ויתרונותיו, ולא כל ילד יכול להיות טוב בספורט, אבל כל אחד מהם יכול להצליח בדרך שלו.
קבלה עצמית והורות שמחברת
היום בבית שלי יש ממתקים, והילדים שלי לא מאמינים שזה באמת קורה. אנחנו מבשלים בשפע, ומעולם לא אמרתי להם "תיקחו במידה". כאשר אנחנו לא מגבילים, אנחנו מקבלים את הילדים שלנו כפי שהם, ומלמדים אותם שמה שחשוב זה הביטחון העצמי שלהם, לא איך שהם נראים או מה הם אוכלים.
ההבנה שהילדים שלנו לא צריכים להיות כמו מישהו אחר ושאין צורך לשנות אותם היא חלק חשוב בקבלה עצמית ובהורות חופשית.
קבלה עצמית וקבלה של האחר
קבלה עצמית היא לא רק ללמוד לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, אלא גם להבין שכולנו נושאים עימנו את הדפוסים והחוויות שעיצבו אותנו. כשאנחנו מקבלים את עצמנו, אנחנו מסוגלים לקבל גם את הילדים שלנו ואת בן או בת הזוג שלנו כפי שהם, עם היתרונות והחסרונות -עם כל מה שמייחד אותם. במקום לשאוף לשנות את בן הזוג כדי שיתאים לתמונה או דימוי מסוים, אנחנו מבינים שלכל אדם יש את הדרך שלו, את הקצב שלו, את הגוף שלו ואת הדרך בה הוא תופס את העולם.
במערכת יחסים, קבלה היא עקרון מרכזי שמאפשר לנו לא רק לחיות בשלום עם עצמנו אלא גם לחיות בשלום עם בן הזוג שלנו. כשיש קבלה, יש פחות ביקורת ויותר מקום לאהבה ולתמיכה, אנחנו מבינים שכולנו עושים את הדרך שלנו, וזו הדרך בה אנחנו יכולים לצמוח יחד, לא מתוך ניסיון לשנות אחד את השני, אלא מתוך קבלה של מה שיש. כשיש קבלה, יש שיתוף, שוויון ותמיכה הדדית, וזהו בסיס לאהבה וקשר בריא.
אם יש לכם שאלות בנושא זוגיות, הורות ומה שביניהם, תכתבו לי – נוכל לדבר או לקבוע פגישה.
ליאת.
